על זן ואומנות

כתבתי על המפגש שלי עם הספר 'זן באומנות הקשת' (Zen in the Art of Archery) בפוסט הזה. הספר נכתב על ידי פרופ' אויגן הריגל, פרופ' לפילוסופיה, בשליחות מטעם האוניברסיטה בה לימד, אשר מגיע עם אשתו ליפן בשנות ה- 30 של המאה הקודמת להתאמן באמנות הקשת כדי להבין את תורת הזן. בספר הוא כותב על התנסויותיו. קראתי אותו מספר פעמים. פעם קראתי פעמיים רצוף, פעם מידי כמה חודשים ופעם פשוט דיברתי עליו וכאילו הזכרתי לעצמי לקרוא אותו שוב. בכל פעם הייתה לי תובנה אחרת שהזדהיתי איתה דרך תרגול השחייה.

זן בודהיסטי
הזן היפני, לימים למדתי, הגיע מהודו והיפנים נוהגים להשתמש במספר אומנויות שונות כדי לתרגל זן. תרגול זן נפוץ דרך תרגול טקס תה, שזירת פרחים, סייף וירי בחץ וקשת. הנה תיאור מדוייק שמצאתי בשיטוט מהיר באינטרנט:
"... האומנות לא אמורה לשרת תכלית ואינה מיועדת אפילו לגרימת הנאה אסתטית, אלא להכשרת התודעה במגע עם המציאות הקיימת. על כן אין יורים בקשת כדי לפגוע למטרה, ואין מניפים חרב כדי להביס את היריב. אין הרקדן רוקד רק כדי לבצע תנועות ריתמיות של הגוף, אלא בראש ובראשונה לשם תיאום הרמוני בין התודעה לתת מודע...".
לשון אחר, הלימוד והתרגול של הטכניקה שבאומנות הוא רק כלי ולא המטרה עצמה. בין השאר גם כלי של התלמיד ללמוד על עצמו.

לימוד האומנות
הריגל מתאר על תהליך לימוד הירי בחץ וקשת לתלמידים חדשים. התרגול הוא יומיומי, המאסטר קורקטי להחריד, ממעט בהסברים רוחניים, מדגים ומתקן ומקפיד. בשנתיים הראשונות הריגל לא ירה בקשת! כל מה שנלמד הייתה דריכה רפויה של הקשת, דריכה ללא מאמץ. משחק המילים באנגלית יותר מדוייק: There is an effort but the action is carried out effortless. כעבור שנתיים הם ירו בקשת אבל למטרה במרחק שני מטרים. הריגל מתאר כמה קשה היה ללמוד לדרוך את הקשת בדרך מסויימת ברפיון מוחלט ובאדישות (למרות הקושי הפיזי הניכר) וכמה קשה עוד יותר לשחרר את החץ ללא מאמץ. המאסטר לא מחפש סימפטיה ולא מנסה לשכנע את הריגל להמשיך לתרגל למרות חוסר יכולתו להשתפר לאורך שנים. הוא רק נוזף בו: "תרגל".

מי נתן את ההוראה
הקשת לא צריך לירות בקשת, החץ אמור להשתחרר אחרי ש- 'זה' ירה בקשת. בדיוק כמו שטיפת מי גשם נושרת מעלה עץ הבמבוק – ללא מאמץ. הטיפה לא מתאמצת לזלוג. 'זה' מטפטף. בשלב מסוים הריגל מנסה לרמות את המאסטר ומפתח מיומנות טכנית של שחרור החץ מהקשת הדרוכה מבלי שניתן להבחין בכך. המאסטר מזהה ישר ומדיח אותו מכיתתו. הריגל מבטיח שלא להתחכם יותר. אחרי כמה שנים של לימוד ותרגול, נזעק לפתע המאסטר לאחר ירייה של הריגל. "עכשיו 'זה' ירה". ”It shot and “It” made the hit". מה זה החרטא הזה? נאנחתי בקריאה הראשונה אבל המשכתי לקרוא. הריגל לומד להישאר אדיש להצלחה, להיות מוכן לעובדה שיכול להיות ש- 'זה' יירה שוב בקשת רק בעוד מספר חודשים או רבבות של יריות לא נכונות. לא אהרוס למי שעוד לא קרא אבל התהליך של הריגל הסתיים רק לאחר שבע שנים והוא חזר למערב כדי להפיץ את סודות הזן למערביים. הריגל מציין שהוא נמנע מלתאר את המאסטר שכן זהו נושא לספר אחר. חבל, תיאור של דרכי פעולתו והתנהגותו היה יכול להיות נפלא...

זן באומנות השחייה
מאסטר קנזו מלמד את הריגל ש- "אין הקשת מכוון אל המטרה כי עם אל עצמו". התמודדות פנימית כדי להגיע לדרגת מודעות גבוהה יותר. מידי פעם אני מזהה בתרגולים שלי ש- 'זה' שוחה. או שלא. אני באמת לא יודע ומה שבטוח: אני רחוק עדיין מלהיות מאסטר אמיתי. "תרגל" אני שומע קול דמיוני לוחש לי. או שלא. אני עדיין חדש בעסק. ינוקא במונחי זן. אבל אני מחוייב, למדתי מגתה. אני יודע שזה לא מעט! עניין של ניסיון.

תוויות: , , , , , , , , , , ,